פסק-דין בתיק ע"א 10492-03-11

1.         הערעור הוא על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט דניאל פיש) מיום 4/2/07 בת"א 9697/99 וכן על החלטת בית משפט השלום עובר למתן פסק הדין בנושא ההתיישנות.

בית משפט השלום דחה את טענת ההתיישנות של המערערים וחייב את המערערים לשלם למשיבה סכום של 136,862 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה (20/4/99), כחוב בגין התקנת תיעול באזור תת איסוף "שמן" כחלק מאזור מפרץ חיפה, כאשר הסכום ייגבה מקופת הכינוס, וזאת בשל העובדה שהחוב התגבש עוד טרם מתן צו הכינוס.

הרקע וההליכים הקודמים :

2.         ההליך בין הצדדים החל עוד ב-1989 והפרטים הנדרשים הובאו במסגרת ע"א 4334/07. לפיכך, יובאו חלקים רלוונטיים מאותו פסק דין - פרק "הרקע" (סעיפים 5-3) במסגרת הליך זה.

            מועצת עיריית חיפה החליטה ביום 23/11/89 על התקנת תיעול באזור מפרץ חיפה, על-פי הוראות חוק עזר לחיפה (תיעול), התשמ"ג-1983. עבודות התיעול באזור האיסוף החלו ב-26/11/89 כנקוב בתעודת עובד ציבור שהוגשה כראייה בהליך. ב-26/3/92 פורסם בעיתון "הארץ" כי העירייה מבצעת עבודות תיעול באזורי האיסוף שונים.

            איזור איסוף "המפרץ" חולק לשלושה תתי-אזורים: תת-אזור איסוף "שמן", צומת הקריות" ו"חלוצי התעשייה". באזור איסוף "המפרץ"-תת אזור "שמן" נכללו גם גושים 10875 ו-10898.

המערערים הם בעלי זכויות בחלקה 1 בגוש 10898, ולכן טענה העירייה כי חבים ההם באגרת התיעול.

            הודעות החיוב נשלחו למערערים החל מחודש יוני 1990.

            בינתיים מונה עו"ד ברנבלום ככונס נכסים בנוגע למקרקעין הנ"ל (ראה החלטת בית משפט השלום בת"א 2569/88 החלטה מיום 27/3/90. צו ניהול על ידי הכונס ניתן ביום 20/3/94). במועד מאוחר יותר מונה עו"ד עמיאל וגנר ככונס נכסים במקום עו"ד ברנבלום (החלטה מיום 4/5/98 בת"א 5784/989 (להלן, יכונו שני עורכי הדין - כונסים וכול אחד מהם כונס נכסים ).

            בהתאם לכך, בשלב מאוחר יותר שלחה העירייה את הודעות החיוב לכונס הנכסים.

            משלא שולם הסכום הנדרש, הגישה העירייה את כתב התביעה המקורי ביום 20/4/99 - תביעה כספית לתשלום חוב בגין אגרת תיעול. לאחר מכן על דרך של הוספת בעלי דין, הגישה ביום 26/1/00 תביעה מתוקנת נגד ה כונסים הנ"ל (נתבעים 22 ו-23 בכתב התביעה המתוקן בערכאה הדיונית).

3.         ביום 24/5/05 ניתן פסק דין חלקי לבקשת ב"כ העירייה בו הורה בית המשפט על מחיקת הכונסים כבעלי דין, מן הטעם שאין לעירייה תביעה אישית נגדם.

            בקשת עו"ד רפאל כהן - המערער מס' 7 לצירופו כבעל דין ולהורות על ביטול פסק הדין שניתן כנגד שני הכונסים הקודמים (עו"ד וגנר ועו"ד ברנבלום), נדחתה.

4.         במסגרת ההליך הקודם נדונה על ידי הערכאה הדיונית טענת ההתיישנות כנגד כלל הנתבעים לרבות המערערים. טענת ההתיישנות התקבלה כנגד הנתבעים האחרים ונדחתה כנגד המערערים בתיק זה, וזאת בהסתמך על מכתבו של עו"ד ברנבלום כונס הנכסים מיום 19/2/96, שם הייתה הודאה חלקית בחוב. בהסתמך על סעיף 9 לחוק ההתיישנות, החליט בית המשפט למנות תקופת ההתיישנות מ"יום ההודאה". שיעור החיוב הוגבל לאותם סכומים שיימצאו בקופת הכונס וביהמ"ש הורה לכונס לבצע את התשלומים מן הקופה.

5.         בפסק דין שניתן על ידי הרכב זה (פס"ד בע"א 4334/07 מיום 5/3/08) הבהרנו כי שני נושאים עמדו להכרעה: האחד, קיומו של חיוב לשלם אגרת תיעול, כאשר שאלה זו מחייבת התייחסות למחלוקת, אם הייתה החלטה כדין של העירייה ואם נתקיימו התנאים הנוספים הנדרשים על פי חוק העזר הרלוונטי (ראה, בין היתר, סעיפים 2 ו-3 לחוק עזר חיפה "תיעול" התשמ"ג-1983, להלן: חוק העזר ); השני, טענת ההתיישנות.

            לצורך הכרעה בנושאים הנ"ל הבהרנו כי יש לצרף את כונסי הנכסים כבעלי דין וכי לא ניתן היה ליתן סעד כנגדם משלא היו בעלי דין ומשלא נשמעו טיעוניהם.

            כמו כן הגענו למסקנה כי יש לאפשר בירורן של כלל המחלוקות שעלו.

לפיכך הגענו למסקנה כי יש לבטל פסק הדין של בית משפט קמא. הורינו על צירופו של עו"ד רפי כהן כנתבע נוסף, על החזרת הדיון לשולחנו של בית משפט קמא על מנת שידון בשאלה ואם נפסק מרוץ ההתיישנות בעניינם של המערערים.

אם יגיע בית משפט השלום למסקנה שתביעת העירייה לא התיישנה, כי אז יהיה עליו לדון גם בכל טענות המערערים הנוגעות לעצם החיוב בהיטל, וזאת בין על פי הראיות שהוצגו בפניו במסגרת הדיון הראשוני, ובין במתן רשות להבאת ראיות נוספות, אם יבקשו זאת הצדדים.